Choosing to Deal with the Pain

Reflections on a Kids4Peace Seminar, sponsored by the US Institute of Peace, on the theme of resilience in the midst of conflict. 

By Kalia Har-Tuv
K4P alum

Yesterday I spent my eavning in Jaffa, in a Kids4Peace seminar. I left Jerusalem tense and scared, and it was not until 10pm that I realized that I can finally breath a little aftet this horrible day. And I was in a room full with Arab people. I realized that inside a room with ‘the other’ feels safer than the outside. I realized that I am no longer looking behind my shoulder, but looking forward into the eyes of a Muslim woman.

We met, and we talked, we ate at the same tables and slept in the same rooms. We were asked to share what how we feel, and what the others might not know about me. We realized that we want to talk, and to hear, and to deal with it. We realized that we want, gently and cautiously, to get to the painful matters. That we want to build a better world to live in. We realized that we need yo deal with the question what are we willing to give up to do it.

We understood that it is sometimes unbearable to stay in the conversation, but we need to force ourselves beyond the tears.

We understood that we are sharing the experience of being a victim to violence, and that it is hard to accept that one’s violence is also their defense. We learned that sometimes the right thing is to apologies, not because you are the one to blame for the others pain, but because you acknowledge it.

This morning I was aked what can I do to influence? So Kids4Peace is a ‘peace building’ organization, and I want to be a ‘peace building’ women. That is why I am sharing all this with you, so you know that these things are happening, and you could too.

It wasn’t easy coming yesterday (for some harder than others), yet I choose to be from the people who are trying to make it better, who are trying to build a better place for us to live at, who are choosing to deal with the painful, difficult, dangerous – rather than staying in my safe place, waiting for it “to pass”.

We are facing a painful reality, and I believe we have the choice, and responsibilities to do what we can to make it better.

מכירים את ההרגשה שאתם קמים ממש מוקדם בבוקר ולא מספיקים לאכול כלום ואחרי כמה שעות שותים כוס קפה על בטן ריקה ומקבלים בחילה כזו שלא עוברת כל היום בשילוב עם עצבים מתוחים מהקפה והרעב? אז יש לי בחילה, והיא לא עוברת. יש לי בחילה כי האדמה מתחת לרגלינו רועדת, והכל מרגיש לא יציב ולא בטוח.

אני רוצה לספר לכם מה עשיתי אתמול.
אתמול (והבוקר) השתתפתי בסמינר של Kids4Peace Jerusalem ביפו. עזבתי את ירושלים מתוחה ומפוחדת, ורק בשעה עשר בלילה הכתה בי ההכרה שאני נושמת לרווחה פעם ראשונה במהלך היום הנורא הזה. והייתי בחדר מלא בערבים. הבנתי שהבפנים עם הזר מרגיש יותר בטוח מהבחוץ. הבנתי שעכשיו אני לא מסתכלת מעבר לכתף במתח, אלא מיישרה מבט קדימה, לתוך העיניים של האישה המוסלמית שמולי.
נפגשנו. ודיברנו. ואכלנו באותו שולחן וישנו באותם חדרים. התבקשנו לשתף איך אנחנו מרגישים, ומה האחרים לא יודעים עליי. הבנו שאנחנו רוצים לדבר ושאנחנו רוצים לשמוע, שאנחנו רוצים, בעדינות ורגישות, להגיע לנקודות הכואבות. ולהתמודד. הבנו שאנחנו רוצים לבנות עולם טוב יותר ושאנחנו צריכים להתמודד עם השאלה ששואלת על מה אנחנו מוכנים לוותר כדי לעשות את זה, הבנו שלפעמים זה בלתי נסבל, אבל אנחנו צריכים להכריח את עצמנו להשאר בחדר, להשאר בשיחה גם אם היא כואבת עד כדי בכי. הבנו שכולנו שותפים להרגשה שאנחנו כולנו קורבנות של אלימות, ושקשה לנו להסכים שהאלימות של צד אחד הוא גם ההגנה שלהם. למדנו שלפעמים צריך לבקש סליחה, לא כי אתה אשם בכך שלשני כואב אבל כי אתה מכיר בכאב שלו. הבוקר נשאלתי מה אני יכולה לעשות? איך אני במעשים הפרטיים שלי יכולה להשפיע? אז Kids4Peace הוא ארגון ‘בונה שלום’ ואני רוצה להיות אישה “בונת שלום”. לכן החלטתי לשתף אותכם, שתדעו שהדברים האלו קורים, ואתם יכולים גם.

המשרדים של הארגון נמצאים בשייח ג’ראח, 2 דק’ הליכה מהתחנת “גבעת התחמושת” של הרכבת הקלה, איפה שאתמול התרחש פיגוע דקירה. תכננו לסוע ברכבת, אבל פחדנו. אז לקחנו מונית. גיסתי האוהבת, אביגיל, הייתה מעדיפה שלא אסע לשייח ג’ראח, יכלתי לבטל את הנסיעה ולבחור לסוע הביתה למקום מוגן ובטוח. אבל הבנתי שאלו לא החיים שאני רוצה לחיות, אני בוחרת להפגש ולדבר ולהתמודד, אני בוחרת להתקרב קצת לעין הסערה, להכנס למקום הקשה הכואב המפחיד – מאשר לחזור הביתה ולתת לדברים לחלוף. מבחינתי, אנחנו חיים כיום במציאות שלא ניתן להתעלם ממנה ואנחנו חייבים להגיב.

זה קורה, אנשים יושבים בחדרים ומדברים. אנשים מנסים להתאסף ביחד כדי לנסות לעצב מציאות טובה יותר. זה מורכב ולא פשוט, ולשבת ולדבר זה לא מספיק, אבל זה עוזר.

שבת שלום לכולנו